אתמול. צהרי שישי. ניידות נזרעו על כבישי העמק
והאדמה לא פעם רעדה.
היה לי איזה רגע של עִיכּוּב-ּהִתְמָצְאוּת.
של להרגיש משהו ולא מיד לָתֵת שֵׁם לָרֶגֶש.
כי לא היה לי שם לְצָרֵף אליו
ואז פתאום גם משהו זז מתוך המבט שלי
לתוך כל מיני שפות שאמנם מכבדות מילים,
אבל אלה היו שפות שיודעות שמילים
הן לא מנוע הָהָנְשָׁמָה של הרגש.
שפות שחוצות גבולות מֵמָדים על סף ההבנה
שלא צריך לְתָנְשֵׁם רגשות באינסוף דיבורים.
רגשות חיים בנו ממילא,
גם בעילום שם מוחלט,
כמו אלמנטים מתרוצצים מעל ומתחת-לידיעה.
הם מבקשים רק שנדע אותם.
זה המפתח שאיתו אנחנו בילט-אין 'מסתובבים'.
סְפִּירָלִית.
על ציר תנועה שזוכר ושוכח במשא ומתן עם החיים
(מִתְעָלִים , משיגים רִיפּוּי לְבָבִי כשמודעים)
כמו שאנחנו יודעים ולא אומרים (או מתי-תלוי)
שפצע תמיד מגיע עם כיסים.
כיסי-בחירה שנפתחים מבפנים כסוג של קריאה נִשְׁמָתִית .
ככה פציעה מופיעה דרך הנפש
כאחת הפונקציות החכמות של הטכנולוגיה האנושית.
אפשר לבחור ללחוץ על כפתור הכיבוי הטראומטי
ולדחוף לעומק הכיס את הָבֶּהָלוֹת
ולחזור לכל מה שהוביל אותנו עד פה עד כה,
או לעשות את מה שנדמה בלתי אפשרי,
לְתָרְגֵל חֵמְלָה ולהיות עם כל מה שמורגש
בקול הכי גבוה שיש.
להיות בהקשבה פעילה.
לצלול בלי מצופים לְמָעַמָקֵי הַנְשָׁמָה
ואז גם לתת למה שלא מוצא מקום מוּכָּר במערכת,
לשקוע בהדרגה לתוך אמת לגמרי שלך
ורק אחר כך לדבר על אפשרויות יותר נוחות.
התֹהוּ וָבֹהוּ,
מרחב התהייה והבהייה של פקעות הטראומה מכל היבט
(פרטי, קהילתי, בין דורי ורב ממדי- כולם כאחד)
יכול להאיר כל 'חושך'
בלי לדון אותו להגדרה,
לתת לו פשוט להיות עד אינסוף אורגני, לקבל אותו.
וככה גם פצע בהלות הימים האלה, מעורר את שאלת ניתוב
הרוח והנפש מעל 'המים' המציפים של חוויות התפרקות ופיצול
והאיסוף המרפא בכל מקרה לא בא עם מודל אחד קבוע
של פרוטוקול תמיכה אלא מחזיק התבוננות
על סטנדרט רגשי ומוסרי מגוון
בין אינספור פסי רוחב של תודעה מסביבנו.
הוא מחייב התייחסות פרטנית, אבל גם את
איחוד המכנה המשותף הבסיסי ביותר של אנשים
לריפוי כאבים לטובת הקהילה כולה;
אין אחד בא על פני אחר ואֵין אָחֵר לָאֶחָד אלא
גרעין אנושי מחובר שאין בו הפרדה.
אם לא היו שלושת השנים האחרונות
באות ללמד אותנו את זה,
אז לפחות השבוע למדתי שטריק מצוין יהיה,
במודע להתנתק ממציאות דמוית 'הוטל- קליפורניה'
רווי תדרים חסרי ישע,
מעקידת יצחק הסימבולית עם ציווי אהבה-ללא-תנאי
שבאה לבוחן פתע על היקר לנו ביותר. הילדים.
דבר ראשון, לא לוותר. להחזיר את הילדים מתוכנו.
להחזיר את הילדים החטופים 'מבחוץ'.
לשלוף את כל מה שמרגישים מכל הכיסים,
לְאָוְורֵר, לכמה רגעים, לבנות משאבים פנימיים
על מצע של הטענה אנרגטית חיובית,
של חיוך גם בתוך קוֹלְטָנֵי-כּאֵב,
גם בתוך הִתְלָקְחוּת הָחְרָגָה של כל פעימה בלב
כשאתה מחכה לָיֶלֶד שאתה, או שלך שיחזור הביתה.
לחבר. לשקט. לאהבה.
מותר להרגיש געגועים לעולם שהיה פה אולי לפני שפיתח שעת-נעילה מעל ראשו
וְהִפְּנוּט מָטֵרִיאָלִיסְטִי על האדמה שלו.
לא יודעת. מותר לא לדעת.
אולי נהיה שוב פרטיזנים שקופצים מרכבות
ואולי בסוף של התהליך הזה נחיה בתור פועלי אדמה ורוח,
מיושרים על חוף מבטחים אינטואיטיבי
וכבר לא נצטרך ממתקים אנליטיים או פּינְג ופּוֹנְג של מילים
ונביט, שלווים ואסופים כל רגע לצד הזמן שהולך ומתקפל
מבעד לפוטנציאל הבלתי מוגבל שמפעיל את משחק החיים פה
