יצירת מופת היא עניין תהליכי ובשום אופן לא הרחבה של משהו רגיל.
היא ייחודית.
לפעמים היא מופיעה לפני שתנאים בעולם מבשילים להיענות להצעתה
ובכל זאת.
אם היא מקורית היא תתעקש.
סימפטומים הם "הפתק על המקרר" שהיא משאירה לך כי היא לא
מתוכננת לזייף אותך. היא תדבר אליך דרך האוריינטציות הטבעיות שלך,
אירועים מסביבך, בתוכך, חלומות, רגישויות בבקשה למסור לך את המסר
לתוואי הדרך שלך.
Here is the deepest secret nobody knows.
Here is the root of the root and the bud of the bud
and the sky of the sky of a tree called life; which grows
higher than the soul can hope or mind can hide
and this is the wonder that’s keeping the stars apart
I carry your heart
I carry it in my heart
*E. E. Cummings
להקשבה כזאת אנחנו זקוקים כדי להתברג בצורה אותנטית לתוך החיים האנושיים וכאן, בהקשר הזה, על הדרך, המוטיבציה תהיה לפרוץ פרצה בגדר מערכת המחשבה הפסיכולוגית המסורתית ולמלא את
העולם במה שמכונה אנימה-מונדי. למלא את העולם בנשמה. בתודעה לבבית. לשקם את מושג הנשמה. מצד אחד לחלן אותו. מצד שני לצקת לתוכו את הגבוה ביותר.
טכנולוגיות לב הולכות בעקבות תיאורטיקנים כמו רודולף שטיינר, קרל יונג, וג'יימס הילמן בהתרחקות מנומקת וזהירה מאידיאולוגיות תרפוטיות
רדוקציוניסטיות שמעמיסות פתולוגיות ועורמות סטטיסטיקות ופרטים יבשים ויוצרות עולם בטוח, מסודר, דלוח, סטרוקטורלי וקר ועקר שבו יש לאדם לכאורה, זהות מגובשת ואסופה אבל במרחק מאוד גדול ממי שהוא
על פי תכנית-"המקור" שלו. במקום זה, במקום המופע הנורמטיבי יותר או פחות, של ההצגות האגואיות בחיי היום יום, בטכנולוגיות לב אנחנו מתכנסים לפסיכולוגיה ולפילוסופיה
אלכימיות של הלב ושל הדמיון האינטואיטיבי ומפתחים ארגזי-כלים לחיות אותן. הלמה והאיך של תהליך כזה יוצאים מנקודת הנחה, אמונה וידיעה שהדרך היחידה ללכוד את משמעות כל סיפורי החיים שלנו, היא כניעה מוחלטת
לתוואי המסלול של "הבלופרינט" שאיתו הגענו לכאן עם ההיבט האנושי. דיוקן/דימוי הבלופרינט הוא סוג של תכנית מקור שמעוורת את תודעת האגו במקומות שבהם הלב נכנס להילוך מהיר , מחשבתו מתמזגת דק וסמוי
בלהט עם מושאיו בעולם כשהוא יודע גם להחזיר את החץ אינטואיטיבית למקומו בעידון ובלי להדיר את חווית הדימויים כגופים בלתי תלויים שמביאים משמעות ושמבקשים פרשנות.
זה למשל, להסתכל על אלבר קאמי מתנגש בעץ בשביל סוף חייו ולראות דרך האירוע הזה את "הזר" ואת מושג האבסורד ושאלת ההתאבדות מנוסחים לאחור ברהיטות הרמנויטית.
או כמו שכתב ג'יימס הילמן על אימת-סיוטי הלילה של לינדברג הילד והפחד-המשתק ממקומות גבוהים שבאו למסור נתונים על לינדברג הבוגר.
הוא טס לבדו מעל האוקיינוס האטלנטי. הבלוט שבתוך האלון. זה לראות כל דבר בחיים כשיקוף מידע על הבלופרינט -הגרעין המהותני "שיודע" והוא יודע כבר מהרגע הראשון שלנו כאן, לכן, אנחנו מעדיפים
מנקודת מבט זו, להבין את העולם ואת מקומנו בו ולא בכלים של פסיכולוגיה התפתחותית.נעדיף, פרספקטיבה מודעת למלוא האחריות שאומרת שאימא ואבא וכל
הפגישות וכל המזלגות והאנשים בדרך הם לא הסיבות למיקום שלנו על מפת חיינו. אנחנו הסיבות ואנחנו גם התוצאות. היוצר והיצירה. כי הקשבנו לפסיכותרפיה ולנגררים שלה כשהם באים כמו דת לווידוי, רק
בלי תפילה – הם נגעו בנו לטובה אז וכעת נדרשים ריענון והתאמה לימים האלה.
אנחנו נרצה להציע פסיכולוגיית מעמקים אחרת, במקום לכלוא את הרגשות ואת הדימויים בתוך הרגש שהם מעוררים.
פסיכולוגיה פילוסופית שנטועה בכל שכבות היקום והקיום שתזרים את הרגש אל הדימוי במהלכים אינטואיטיביים ותחשוף את טבעה המהותי האסתטי של הנשמה.
אסתטי במובן שמזוהה עם יופי אבסלוטי וטוב הרמוני מוחלט שטבוע בנשמה והוא מהותי לה, הוא ניצוץ מאלוהות. הוא סיבת עצמו. הוא אהבה ללא תנאי.
הבשורה? כשלוקחים את צעדי המסע בצורה מדויקת, הבלופרינט שלך מופיע בעולם כשליחות.
אין טוויסטים בעלילה האותנטית.
אתה לא מתעורר בבוקר ושואל מי אתה ומה אתה עושה כאן.
אתה לא שואל.
בתוכך הלב מהדהד את כפילות הפעימה וגם זה, סוג של מראה דו צדדית שדרכה אפשר לזהות בהתבוננות פנימה בדימוי, מתי הוא כוזב ומחובר
בהתקשרות להיבט האגואי ומתי הוא ספקולציה רפלקסיבית טהורה בבחינת- Bliss .
אנחנו יודעים.
לכן, אנחנו גם לא נבחן דימויים וסימפטומים מנקודת מבט "רפואית" ולא נסמן אותם כפתולוגיות אלא נאתר ונתאר אותם מנקודת מבט נשמתית
אסתטית מחוברת למקור של עצמה.
הרחק מדוגמטיזם דחוס ננווט לעבר הפואטי והמיתו-פואטי שם ישנו השיח הזה של הלב שקשוב לעולם, מתנשם אותו, נושם בו ונותן שמות לדברים מתוך פעולה נשימתית -נשמתית פנומנולוגית